חומרים בלתי-פעילים בתרופות והשפעתם על ילדים

חומרים בלתי-פעילים (excipients) הם חומרים שנכללים בתכשיר תרופתי על מנת לסייע לחומר הפעיל להגיע ליעדו בשלמות ובכמות מספקת, לשמור על ניקיון התכשיר ולהקל על המטופל ליטול את התכשיר. במרבית המקרים החומרים הבלתי-פעילים נמצאים בתכשיר בכמויות קטנות יחסית, אולם חלק מהחומרים הנפוצים בתעשיה הפרמצבטית יכולים להשפיע על המטופל מבחינה ביולוגית ופרמקולוגית גם בכמויות קטנות, על אחת כמה וכמה כאשר המטופל נוטל יותר מתכשיר אחד שמכיל חומרים בלתי-פעילים “פעילים” ו/או אם המטופל משתייך לתת-אוכלוסיה פגיעה יותר (בדגש על אוכלוסיית הילדים) שהינה רגישה יותר לפעילות של חומרים בלתי-פעילים מסויימים. פוסט זה סוקר את החומרים הבלתי-פעילים הנפוצים אשר בתנאים מסויימים מחייבים את היצרן לציין בעלוני התרופה את נוכחותם וכמותם בתכשיר ועלולים להוות סיכון לילדים, ובפרט ליילודים, תינוקות וילדים צעירים.


Paxlovid – התרופה שעשתה לכולם בית ספר (לפרמקולוגיה)

Paxlovid היא התרופה ששינתה את ההתמודדות עם מגיפת הקורונה ועשתה לחולים בקהילה את מה ש-Remdesivir עשתה לחולים המאושפזים – טיפול מהיר ומציל חיים. בהקשר זה Paxlovid הציגה יתרונות ברורים: נטילה בקהילה ללא צורך באשפוז, שימוש פשוט ואחוזי הצלחה גבוהים. מנגד, פוטנציאל האינטראקציות המשמעותי עם תרופות נפוצות רבות בשימוש כרוני, הפך את הטיפול ב-Paxlovid לקורס מזורז באינטראקציות פרמקוקינטיות, ובלא מעט מקרים להתלבטות של ממש בין הצורך למנוע התדרדרות לבין הצורך למנוע תופעות לוואי והפסקה של טיפול כרוני שהמטופל זקוק לו.

פוסט זה שואף להביא את עיקרי הדברים בנוגע לפרמקולוגיה של Paxlovid, מנגנוני עיכוב ושפעול של CYP3A4 שמהווים את הבסיס לפוטנציאל האינטראקציות הרחב של Paxlovid, והשאלות שמטפל צריך לשאול את עצמו בבואו להמליץ על התרופה למטופל שזקוק לה.
בנוסף, פוסט זה מרכז מקורות מידע מישראל ומהעולם בנוגע לאינטראקציות הבין-תרופתיות של Paxlovid, במטרה לתת תמונה רחבה של האופן שבו מציעים מומחים שונים להתמודד עם הסיכון לאינטראקציה בעלת משמעות קלינית, על מנת להבטיח את שלומו של המטופל, להגדיל את סיכוייו להחלים מקורונה ולהפחית את הפגיעה בטיפול הקבוע שלו ככל שניתן.


משוואות להערכת תפקוד כלייתי – בין ישן לחדש

תרופות רבות מתפנות דרך הכליות ולכן במקרים של תפקוד כלייתי לקוי נדרשת התאמת מינון למניעת רעילות. התפקוד הכלייתי בדרך כלל מיוצג בצורה טובה על ידי קצב הסינון הגלומרולרי (GFR), אשר משיקולים פרקטיים שונים לרוב מחושב ולא נמדד. לשם כך ישנן מספר משוואות מקובלות להערכת GFR, כאשר המשוואות המומלצות היום על ידי איגודים מקצועיים רבים לשם אבחון ודירוג מחלת כליות הן משוואות MDRD ומשוואת CKD-EPI, אשר עברה לאחרונה עדכון והוצא ממנה פרמטר הגזע. עם זאת, אין עדיין קונצנזוס לגבי משוואה מועדפת להערכת GFR לצרכי התאמת מינוני תרופות לתפקוד כלייתי.

פוסט זה מציג את המשוואות השונות, יתרונותיהן וחסרונותיהן, ומנסה לסכם את ההיבטים החשובים לרוקחים בנושא של הערכת תפקוד כלייתי, התאמות מינון של תרופות וגישה כללית למטופלים עם ירידה בתפקוד הכלייתי.

* חשוב לציין שנושא הערכת התפקוד הכלייתי הוא נושא רחב ומורכב מאוד, והפוסט איננו מתיימר ואיננו מסוגל להציג את כולו. למידע נוסף מומלץ לעיין ברשימת המקורות.


אוסמולריות / אוסמולליות – דומה ושונה והיבטים פרקטיים

אוסמולריות ואוסמולליות של תמיסה הן מושגים דומים אך לא זהים, אשר מתארים את התנהגות התמיסה על פי ריכוז המומסים בה. במערכות ביולוגיות ישנה חשיבות רבה להתאמת האוסמולריות/אוסמולליות של תמיסה טיפולית (הזנה פראנטרלית, פורמולציות תרופתיות נוזליות) למערכת מסויימת (כלי דם, מערכת העיכול ועוד) על מנת לשמור את המערכת באיזון, כלומר, למנוע תופעות לוואי.
פוסט זה סוקר את ההבדל בין המושגים וכן מספר היבטים פרקטיים של שימוש נכון במושגים אלו בהקשרים רוקחיים.